ישיבה שקטה, או : מה זה מדיטציה?
בתחילת או בסוף כל שיעור נהוג כיום (ברוב זרמי היוגה) לתרגל ישיבה שקטה או just sitting.
המונח מדיטציה פינה את מקומו למונח "ישיבה שקטה" והפועל "למדוט" פינה את מקומו ל"פשוט לשבת".
אז מה עושים כשיושבים?
ומה בין זה לבין מדיטציה?
שאלה שעולה פעמים רבות מפי תלמידי היא "מה צריך לעשות במדיטציה"? אכן הדחף שלנו לדעת הוא זה שמוביל אותנו אל חיק התרגול, אלא שהצימאון לידע מתרכז לרוב ב"איך" לעשות ולא "איך" להיות. אבל מדיטציה קשה מאוד "לעשות" כידוע. בנוסף, מדיטציה קיבלה בשנים האחרונות גוונים שונים ותארים משונים ואולי השינוי הגדול בא על מנת לנתקה מהאסוציאציות שמצטרפות אליה. כשאני מנחה את תלמידי "פשוט לשבת", כמעט ולא מתעוררת השאלה "איך?". כולנו יודעים לשבת, כולנו יודעים שזה אכן "פשוט" אבל מתעוררות שאלות אחרות… איך לשבת? באיזו תנוחה? מה זה אומר שקטה?
פטנג'לי הזכיר תשעה מכשולים לתרגול יוגה וכעת אבקש לגעת במספר מהם, כפי שהם עלולים לעלות בעת "ישיבה שקטה". פעמים רבות, עוד לפני שאנחנו מתחילים בתרגול ישיבה שקטה כבר עולות שאלות: באיזו תנוחה לשבת? סוקאסאנה? פדמאסאנה? וג'רסאנה? ויראסאנה? סידהסאנה? איזו תנוחה הכי טובה? איפה לשים את הידיים? איזו מודרה הכי טובה? זהו הספק שעולה בנו (סמסאיה בסנסקריט). הספק המבקש להבחין בין "נכון" לבין "לא נכון" אבל בדרך זו רק מנציח את ההפרדה שבין האני לבין העולם, ובמילים אחרות, הספק בעל הכוונות הטובות – שרוצה לכאורה שנעשה את זה "נכון" – מונע מאיתנו לשבת בשקט. אצל חלקנו, גם אם המורה ענה על התשובות המעיקות הללו והעניק לכם אסאנה או אולי מודרה כלשהי, הספק עדיין ממשיך לשאול ולהרהר. הספק עלול להוליד "תפיסה כוזבת" (בהרנטי דהרשנה בסנסקריט) בתודעה, ספק המונע מחוסר אמונה, בין אם במורה ובין אם בתהליך עצמו.
אבל אולי יש לנו אמונה במורה, ובאסאנה שקיבלנו, ואנחנו מתחילים לשבת. שאיפה, נשיפה, שאיפה נשיפה. קרקור של הבטן. שאיפה, נשיפה, שאיפה נשיפה. "אני ממש רעבה, למה לא אכלתי לפני השיעור?". שאיפה, נשיפה. "מזל שהבאתי תפוח איתי בתיק". שאיפה, נשיפה. "מה אני בכלל עושה פה? יושבת עם עיניים עצומות. אני רעבה!". שאיפה, נשיפה. "אני צריכה להקשיב לגוף שלי, הגוף שלי רעב". ובשלב הזה ה"ישיבה" הפכה להליכה וה"שקטה" הפכה ללעיסה.. זוהי ההשתוקקות (אווריטי) שעלולה להסיח את דעתנו ולהשתלט כליל על התודעה. הגוף מאוד דורשני, וללא שיתוף הפעולה של הגוף אנחנו עלולים לאבד את השקט הנדרש לישיבה. פטנג'לי גם מזכיר מחלה (ויאדהי) כמכשול, שוב, בשל דרישות הגוף.
אבל ייתכן שזה לא המצב. ייתכן שישבנו, איך שאנחנו, והבטן לא קרקרה. ולא גירדנו את האוזן אלא נשמנו לתוך הגירוד. וייתכן שלא דמיינו נמלה שמטפסת לנו על הרגל. וייתכן שלא היה זבוב שהפריע לנו. אנחנו נושמים עמוק ומתבוננים פנימה. אחחחח… שאיפה, נשיפה. "ששששששששקט". ייתכן שאז התחילו המחשבות. לפי השיר "והמח רץ"? לעתים הוא באמת רץ. גם אם הצלחנו למקד את תשומת הלב "בפנים" ייתכן והרדיו התחיל לפעול, ובכל פעם שאנחנו מנסים "לא לאחוז" במחשבה, מגיעה אחת אחרת. זאת מכנה פטנג'לי "נדידת מחשבות" או פיזור הדעת (פרמאדה). מחשבות נודדות אלו עלולות להוביל אותנו לחוסר סיפוק, ואולי אף לייאוש. "אני לא מצליחה לשבת בשקט, כל הזמן מפריעות לי מחשבות". ואז מצטרפת גם תחושת העצלות (אלסיה) לנסות שוב.
אבל מה זה אומר "לא הצליח לי"? האם לא הצלחתם "פשוט לשבת"? אולי כן הצלחתם אבל הקרדיט לא נמצא שם. ברגע שהורדנו את התווית המחייבת של "מדיטציה", ונשארנו עם "פשוט לשבת", לא נדרש יותר מדי. אין מטרה. כלומר, יש מטרה, אבל לא כזו שניתן "להשיג", אלא שהמטרה עצמה ניתנת להשגה, באופן פסיבי. אז בעצם אין מטרה שאני משיגה, בכלל, לא "אני" ולא נעליים – אבל זה שייך כבר לנושא אחר. לעניינו, אין מטרה, אנחנו פשוט יושבים. גם אם באות מחשבות, גם אם מגרד או מייאש, אפשר פשוט להמשיך לשבת. כל ישיבה תהיה שונה וזה לב העניין. ההתבוננות במה שמתחולל, העדות, הנוכחות העזה הזו – כשאין הנחיה ברורה, כשהפעולה היא "פשוטה", המודעות מתעוררת ומתבוננות. וזה סוד הקסם.
אז… נשב קצת?