מהי אהימסה?
אהימסה נכללת ביאמה, וככזו היא נדר אוניברסלי שלא תלוי במקום, זמן או תנאים אחרים. איינגר הגדיר את היאמה כתרגול חברתי-אוניברסלי. מילולית, א-הימסה היא שלילה של הימסה, שמשמעותה, גרימת נזק, אלימות, תוקפנות, שנאה, קנאה, גסות ועוד. סוואמי ונקטסננדה מתרגם א-הימסה כאי תוקפנות במחשבה, במילים ובמעשים. אלה הם שלושה רבדים בהם עלולה להתעורר תוקפנות או רצון לפגיעה. כך שאין הדבר מסתכם בהימנעות מעשיית מעשה אלים אלא בתרגול פנימי ערני המרסן מחשבות שעלולות לקבל תרגום למילים, שעלולות להפוך למעשה. אך אדם הנמנע מפעולה ומבטא הימסה בדיבורו – לא מתרגל א-הימסה. לדברי ונקטסננדה על מנת ש'התשוקה לפגוע' תיעלם לחלוטין עלינו ללמוד להתבונן בהתעוררות הרגשות שלנו ולהסירם דרך התבוננות ומדיטציה.
פנימה או החוצה?
איינגר בפרשנותו את היוגה סוטרות רואה ביאמה חוק חברתי – ומכאן, חוק התנהגות בסביבה אנושית. האסכולה של ג'יוונמוקטי יוגה מפרשים א-הימסה כלפי חוץ. לטענתם היאמה מכוון כלפי חוץ ואילו הניאמה מכוון כלפי פנים. פרשנותם של א-הימסה היא לא לפגוע בסביבה, הכוללת בני אדם, בעלי חיים, צמחייה ובכלל – המערכת האקולוגית שבה אנו חיים. יותר מכל נראה שהם שמים דגש על הימנעות מפגיעה מבעלי חיים ודוגלים בצמחונות. עם זאת, יש אסכולות יוגה אחרות המפרשות א-הימסה גם פנימה – אי פגיעה בגוף בזמן התרגול.
הקשבה, זהירות ומודעות
המושג 'פציעות יוגה' הפך להיות מוכר באזני מורי היוגה ולמרות עבודת המודעות הרבה תוך כדי התרגול – עדיין יש פגיעות. בין אם בשל מתיחה חזקה מדי, בשל שימוש לא נכון באביזרים או אי שימוש באביזרים, לעתים תנועה לא נכונה, ולעתים העברת משקל לא נכונה, או חוסר שימת לב. יש פציעות שנגרמות עקב הנחיה לא נכונה ויש כאלה המושפעות מדפוסי ההתנהגות של המתרגל, המתבטאים גם בתרגול. כך או כך, אהימסה יכולה להיות מכוונת פנימה, על מנת לתרגל בזהירות ותוך הקשבה מלאה לגוף ולצרכיו.
לעתים אני רואה את תלמידי מותחים את עצמם עד כמה שהם יכולים, ולא עד כמה שנכון להם. לעתים אני מזהה בעצמי את הרצון להמשיך הלאה והלאה, למקסם את טווח התנועה, ולמרות שהמפרק מסוגל – הגידים מסרבים לשתף פעולה. הפער שבין מה שנכון לבין מה שאפשר… פה חשוב להיזכר בכלל הזה, אי רצון לתוקפנות, אי רצון לפגיעה. אם נלמד לתרגל מתוך הקשבה למה שנכון לגוף, ייתכן ונוכל להמנע מפציעות. כמה פעמים ראיתי תלמידים שמרוב סיפוק מהתנוחה – שכחו לצאת בבטחה מהתנוחה. לכן אני תמיד מזכירה לתלמידי, הקשבה, זהירות ומודעות. דרך אחרת לתרגל אהימסה תהיה לשים לב לאיברים החלשים יותר. לראות איזה חלק 'מפצה' על חלק אחר – ולשים שם יותר תשומת לב. ברך שמכפה על מפרק האגן עלולה להוביל לפציעה – שימו לב!
בין אם נתרגל אהימסה בצלחת, בין אם נבחר לתרום את זמננו לקהילה, או לאמץ חבר חדש, חשוב שנתבונן במניעים המובילים אותנו לכך. גם הרצון 'לנהוג נכון' עלול להיות לא נכון עבורנו כעת. פגשתי אנשים ששינו את תזונתם בשל אידיאולוגיה של אי רצון לפגיעה בבעלי חיים, אך הדרך שבה עשו זאת גרמה לחולי בגופם. אחרים, המאמצים בעלי חיים לביתם לא תמיד מצליחים לאמצם לליבם. אהימסה יכולה להתבטא גם בהתבוננות במניעים לפעולותינו. לזהות את הקול בתוכנו שמבקש לדחוף אותנו קדימה, להילחם על משהו או דווקא זה האדיש שקורא לנו לאי-פעולה. לדבריו של ונקטסננדה, אהימסה אמיתית מופיעה מעצמה, ללא כל מאמץ. אפשר לדבר על עשייה חיובית, כזו שתקטין הימסה בסביבתנו, אבל אפשר לדבר גם על השלה של רצון כלשהו. של עקירת השורש העלול להוביל אותנו לעשייה (או אי-עשייה) שתפגע בנו או בסביבה.
יתושים, מותר?
ולסיום אנקדוטה. כשנשאל ונקטסננדה מה יש לעשות בנוגע לאותם יתושים שבאים בזמן המדיטציה – האם להמיתם או לא? הוא ענה "עדיין לא הפסקת לאכול בשר ובכל זאת אתה מודאג מאוד בקשר ליתוש קטן". לדעתי חשוב לשמור על פרופורציה. לעתים קל יותר להתקע על דילמה שנראית כגדולה מאוד, כשאנחנו מפספסים את הדילמות הגדולות באמת. האם נעלי עקב הן תוצר של אהימסה? מה בנוגע למריטת שערות? ומה לגבי חגורות ועניבות? בושם? אוכל מתועש? עיתון? במקום לנסות לענות, להתחיל לסווג ולתייג ל'הימסה' או לא, אני מציעה שנתבונן. נתבונן בדרך שבה אנו חיים, בדרך שבה אנו מתרגלים, ונבדוק מה המניע של פעולותינו…