התמודדות עם פחד בעת תרגול יוגה
האם תרגול יוגה היא עיסוק מפחיד?
האם אנו מצפים להתמודד עם פחדים וחששות כשאנחנו פורסים את המזרון שלנו?
אני חייבת להודות שאלו לא השאלות שעולות בי בדרך כלל לפני תרגול. אבל בזמן האחרון התחלתי לשים לב יותר ויותר לרגעים שבהם אני פוגשת את הפחד, או את החשש, או את הספק. לפעמים אני פוגשת בו כמתרגלת ולעתים כמורה, כשאני מקשיבה לתלמידי החולקים את פחדיהם. הפחד שעולה הוא בראש ובראשונה הפחד מהלא ידוע.
הפחד מהלא-ידוע
הלא ידוע
מה מפחיד אותנו בעצם? רק מה שאנחנו לא יודעים, לא מכירים ולא מבינים. הרי מהדברים הידועים אנחנו לא מפחדים – איתם אנחנו מתמודדים. הניסיון לענות על שאלה קשה ומורכבת דורש מאיתנו ריכוז ויצירתיות, אך הפחד מפני שאלה קשה שתופיע בראיון או במבחן תגרום כנראה לבלבול, הזעה, יובש ועוד סמפטומים לא רצויים. הפחד מתעורר לרוב לפני החוויה, תוך כדי החוויה אנחנו רואים רק "מצב" שצריך להתמודד איתו. אז מה תפקיד הפחד? אצלי במשפחה יש פתגם "עדיף לפחד מאשר להיבהל". ולמה בעצם? מתוך אמונה שהפחד מעורר אצלנו זהירות ודריכות ואולי גם מוכנות להתמודדות. אבל הניסיון שלי מלמד אחרת – לא פעם הפחד גורם לקפיאה על המקום ולהתנגדות חזקה מאוד.
לדוגמה, כשאני מנסה תנוחה חדשה, או מלמדת תנוחה חדשה. תנוחה לא מוכרת מזמינה מפגש עם הפחד מהלא-ידוע. ומיד הפחדים עולים – אני עלולה ליפול, אני עלולה למתוח שריר, אני עלולה לשבור עצם, אני עלולה להיפצע! האם המחשבות הללו מעוררות אצלנו מחשבה יצירתית שמנסה להבין איך לבצע את התנוחה בצורה הטובה ביותר או שמא דריכות והתנגדות לעצם ביצוע התנוחה? לא פעם כשאני מציגה תנוחה חדשה אני שומעת מאחת הפינות בחדר "זה לא בשבילי…". "אבל עוד לא ניסית!" אני עונה, ללא הועיל לרוב. אני מול הפחד, האם הפעם האמון שנותנים בי תלמידי, הניסיון שלהם עם תנוחות היוגה והבטחון העצמי שלהם ינצח את הפחד הפעם?
כמורה אני מתמודדת: מסבירה שכבר עשינו תנוחה דומה, שהתכוננו והכנו את הגוף לתנוחה הנוכחית. או שאני מציעה דרך פשוטה להיכנס לתנוחה, או שפשוט אני צריכה לעמוד קרוב יותר אל התלמידים שפוחדים. אבל האמת היא, שכשתלמיד מפחד – אני מאוד זהירה. גם אם התנוחה עצמה קלה לביצוע, נוכח היכולות הגופניות של התלמיד ומהכרותי איתו, נוכחות הפחד יכולה לחבל בהצלחה האפשרית. לעתים אני מעודדת את תלמידי נוכח הפחד, פעמים אחרות אני מציעה תנוחה חלופית. לעתים אפשר למנוע את כל הסצנה הזו כאשר נמנעים מלהציג את התנוחה החדשה ו"פשוט עושים אותה", לפני שמדברים עליה.
גם כמתרגלת יוגה אני מתמודדת. במקום הפחד שמדי פעם מרים את ראשו אני מתמקדת במה שעוזר להתגבר על הפחד: אני מתבוננת בנשימה, אני מנסה להבין את השלבים לביצוע התנוחה ולבסוף – אני מזכירה לי שהמורה שלא לא רוצה לפגוע בי והיא מזמינה אותי לבצע תנוחה חדשה משום שהיא מאמינה שאני יכולה לבצע אותה. כל אלה ביחד עוזרים לי להתגבר על הפחד מהתנוחה החדשה – ולבצע אותה לראשונה, נוכח הפחד.
יש הרבה דרכים להתמודד עם הפחד בהצגת תנוחה ראשונה, אך קודם כל יש להכיר בכך, שהוא ישנו. שהפחד מהלא-ידוע, מהחדש והלא-מוכר הוא לגיטימי. חשוב לתת לו מקום ולהציע דרכים להתמודדות איתו. יש הבדל בין אומץ לפזיזות, ולא פעם קל להתבלבל בין השניים. אומץ מאפשר מחשבה, פעולה איטית ומדודה וכן ראייה ברורה. אומץ נדרש לא רק כשמתמודדים עם הלא ידוע, אלא גם כשהכל מתהפך, כשהעולם הפוך – או רק אנחנו, בתוך תנוחה הפוכה…
כשהעולם הפוך – בתנוחות הפוכות
בתנוחות הפוכות כמו עמידת ראש, עמידת כתפיים או ידיים, הכל נראה הפוך. לא רק חוש הראייה מושפע מכך אלא מערכת שיווי המשקל כולה צריכה להתסגל מחדש. מערכת הניווט שלנו בחלל מתערערת לרגע, וככל שאנחנו מתרגלים את התנוחות הללו יותר המערכת לומדת להסתגל אליהם יותר. אבל כולנו התחלנו מתישהו, ואז המערכת עוד לא הסתגלה כל כך מהר, והדקות הללו שבהם "הגוף חיפש את עצמו" לוו בלא מעט פחד. תודו. כשהרגליים באוויר והראש למטה קשה לחשוב על השקט והרוגע האופייני לתנוחות הללו. בעצם בהתחלה אנחנו חושבים בעיקר על דבר אחד – לא ליפול! אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לא ליפול! אנחנו מתאמצים יותר מדי, לוחצים חזק מדי, אוספים את הבטן ואת רצפת האגן חזק מדי ואולי גם עוצרים את הנשימה. אנחנו עושים כל מה שרק אפשר – כדי למנוע נחיתה מהירה ולא צפויה. ומה הכיווץ והמאמץ הללו גורמים? סטרס! שגורם בתורו לעוד פחד וחרדה מפני נפילה…
לכן תרגול התנוחות הללו ליד קיר, גם אם לא צמוד אליו, או בסביבה מרופדת, יכול להיות חלק מהפתרון. אולי אם הפחד מחבלה בעת נפילה יעלם – נוכל להתרכז יותר בתנוחה. או שאולי, כפי שעושים בלא מעט שיעורים, אפשר להתנסות בנפילה מהתנוחה. כך שלא-מוכר יהפוך למוכר והמתרגלים יחושו שהם יודעים איך ליפול וזה שלא כל כך נורא.
למצוא את המרכז בחוסר היציבות – בתרגילי שיווי משקל
מבין כל תנוחות היוגה משפחת התנוחות שמעוררת פחד מפני נפילה כמעט וודאית היא כמובן קבוצת תרגילי שיווי המשקל. בין אם מדובר על עמידה על רגל אחת, כפופה או ישרה, או על שיווי משקל על הצד, על הידיים או על הראש – חוסר היציבות מתערער בוודאות, עם כוונה, והאפשרות שניפול נראית לנו סבירה ביותר. אבל מה כל כך מפחיד אותנו בליפול? האם קרה לנו שנפלנו בעבר?
אם נחשוב על זה – נפלנו די הרבה כשהיינו ילדים. זה היה בעצם חלק מהחיים. להיתקל בדברים, לקפוץ וליפול. עם השנים למדנו ליפול פחות ופחות, וכשהאירוע המביך הזה כן התרחש, אולי באוטובוס, ברחוב, במדרגות או בבית – ליוותה את הנפילה תחושה מאוד לא נעימה. גם כשלא נפצעו, ואולי ברוב הפעמים בחיינו הבוגרים לא נפצענו בעת הנפילה (כי עם הזמן למדנו איך לבלום את הנפילות), הרגשנו "לא בסדר". יותר מזה, מצפים מאיתנו לא ליפול. ואם אנחנו נופלים אז וודאי "קרה משהו". עם חלוף הזמן אנחנו לומדים לחשוב שהגוף שלנו הופך לחלש יותר ופגיע יותר בעת נפילות. אנחנו אולי חוששים מפני הפציעה האפשרית, או מפני המבוכה. אבל מה אם ניפול בסביבה תומכת? מה אם הנפילה היא חלק מהתרגול?
בהנחה שהסביבה שבה אנחנו מתרגלים לא מסוכנת ומאפשרת נפילות (המרחק מהרצפה לא רב לרוב, ויש קיר שאפשר להיעזר בו) – האם אפשר לחשוב על הנפילה כעל סיבה לנסות את התנוחה מחדש? לא פעם אני מסבירה לתלמידי שבעת החיפוש אחר שיווי המשקל אנחנו עתידים לאבד אותו לא פעם. מה שמזכיר לנו שעלינו להמשיך ולחפש אותו. הנפילה מתנוחות שיווי משקל מזמינה אותנו להמשיך ולתרגל, לקום ולנסות שוב!
אך מה לגבי אותם פחדים שלא קשורים לחוסר בטחון עצמי? מה לגבי פחד הנובע מהאחר?
מתן אמון באחר – בעבודה בזוגות
לא מעט מתלמידי מסתייגים מעבודה בזוגות. ככל שהקבוצה מכירה זה את זה, ואותי כמובן, הדבר הופך ליותר קל. אבל זה אף פעם לא באמת קל. עבודה בזוגות מצריכה מגע, ובתרבות שלנו מגע עם אנשים זרים, גם אם אנו רואים אותם על בסיס שבועי עלול המזרון שלידנו, איננו דבר של מה-בכך. מגע הוא טעון ומעורר רגש רב. בין השאר – הוא עשוי לעורר גם פחד. אולי הוא לא הקשיב למורה ולא יודע מה לעשות עכשיו? אולי הוא לא יעזור לי "כמו שצריך"? אולי הוא יפגע בי? מחשבות כאלה ועוד עשויות להתעורר לא פעם. כמורה אני תמיד קשובה למתרחש בכיתה, בין השאר כדי לוודא שאין טעויות בעבודה בזוגות, וכשאני מזהה פחד המונע מהמתרגל לעבוד עם בן זוגו אני מציעה להיות בת הזוג לאותו התרגיל. הנטייה היא לבטוח במורה קצת יותר מאשר במתרגל השכן. אבל אחר כך – הם לרוב נותנים יותר אמון בבן הזוג והעבודה בזוגות מתאפשרת.
עבודה בזוגות בשיעורי יוגה הוא נושא שנוי במחלוקת. בעוד ששיטות מסויימות שמות דגש רב על שיתוף פעולה, הקשבה לאחר, מגע נכון וכו', שיטות אחרות מעדיפות שכל מתרגל ישאר על מזרונו שלו. הפחד מפני עבודה בזוגות מתברר כמוצדק מדי פעם, כפי שהפחד מפני נפילה בתרגילי שיווי משקל מתברר כמוצדק – כי אנחנו באמת נופלים. אך במקום שהפחד ישתק אותנו, הייתי מעדיפה אם היינו יכולים לנקוט בזהירות ובעירנות, תוך ידיעת הסיכונים בעת עבודה פזיזה ולא זהירה. מילת המפתח בעבודה בזוגות היא תקשורת – על בני הזוג לדבר כשהם מסייעים זה לזה, לדעת שהם עושים זאת נכונה. לא פעם נזקים נגרמים כאשר אחד מבני הזוג מחליט "לספוג את הפגיעה" במקום "לפגוע" ולומר לאחר שהוא מושך חזק מדי או עוזר בצורה לא אפקטיבית! על המורה להיות זמין לתלמידים ומאוד עירני למתרחש בכיתה כמובן. האמת היא שעם עבודה נכונה יש המון תועלת להפיק מעבודה בזוגות, ויש לנו גם הרבה מה ללמוד אחד מהשני, על המזרון – במסגרת שיעור יוגה. אחרי הכל, אנחנו חיים בחברת עוד אנשים, וזוהי עוד הזדמנות להתמודד עם הפחד במקום לתת לו לשתק אותנו.
שחרור מוחלט – בהרפייה
אחד הפחדים הכי לא צפויים מבחינתי שגיליתי כמורה – היה הפחד מלהרפות. בסוף כל שיעור, בהרפייה הסופית – שאוואסאנה – נהוג להרפות את הגוף. כמעט בכל כיתה אפשר למצוא את מי שמרפה בקלות – ונרדם, ואת מי שלא מצליח להרפות – ונשאר עירני ומוח.
גוף רפוי מתאפיין בטונוס שרירים נמוך: בשונה מאבדן הכרה שבו יש איבוד של טונוס שרירים (מה שגורם לא פעם לאי-שליטה על סוגרים ואבדן רפלקסים), בהרפייה אין אבדן-שליטה מלא על הגוף אלא רק הרפיית שרירים רצוניים, מתוך מודעות וכוונה. אבל יש מי שמפחד לשחרר ולהרפות. כמורה אני מנחה את תלמידי להרפות יחד עם הנשימה הטבעית, כאשר כל נשיפה מאפשרת את הרפיית הגוף בחלקיו השונים. סימני ההרפייה דומים אצל רוב התלמידים: הרגליים מתרחקות זו מזו בפיסוק קל כשכפות הרגליים נוטות החוצה, אצבעות הידיים מתעגלות פנימה והמצח מרפה. אבל את הסימן המובהק להרפייה אני רואה לא פעם –בעיניים. עיניים עצומות לא מצביעות בהכרח על הרפייה עמוקה, אך ללא ספק – עיניים פקוחות ומשוטטות מצביעות על עירנות מוגברת. חוסר נחת, חוסר בטחון או פחד של ממש יכולים להתאפיין בעיניים משוטטות בעת ההרפייה. ובעצם אפשר לשאול – מתי אנחנו מעזים לעצום עיניים? רק במצבים בהם אנו בטוחים שלא יאונה לנו כל רע. בסביבה בטוחה שבה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא להיות "על המשמר". ומה לעשות במקרה כזה? לתת זמן… לא להכריח תלמידים כאלה לעצום את העיניים, לא לכסות את העיניים בכוח ולא לתת תחושה לא נעימה אם העיניים פקוחות. לשחרר את הפחד הזה לוקח זמן. וכשהוא הולך – העיניים נעצמות מעצמן.
אם כן פחדים רבים עולים בעת התרגול, בין אם אנו מוכנים אליהם ובין אם לא.