אחד מתלמידי הזכיר לי השבוע שהקשבה היא אחד הכלים העוצמתיים ביותר עבור מורה יוגה. הוא אמר לי "מורה טוב הוא מורה שמקשיב". הוא סיפר לי על הניסיון שלו עם מורים אחרים, שאמרו לו מה לעשות, במסגרת הוראות קבועות-מראש שנאמרות בהקשר מסויים של תנוחה. עבורו, ההנחייה החשובה ביותר היתה כזו שבאה מתוך קשב.
אני מוצאת את עצמי לא פעם מגיעה לכיתה, עם רעיונות לגבי שיעור יוגה – תנוחות יוגה שאני רוצה ללמד, טכניקות שהגיע העת שנלמד, ובבת אחת הכל משתנה. פעם אחר פעם אני מגלה שיש לוותר על מה שאני "רוצה" ללמד עבור מה שהתלמידים "צריכים" ללמוד באותו היום. והפער הזה מתגלה רק כשאני מאוד קשובה.
אחרת, הייתי יכולה להחליט שביום שלישי אני מלמדת את תנוחת הסירה, נאוואסאנה, וזהו. לא משנה אם מגיעות לשיעור תלמידות בהיריון, במחזור, או אולי תלמידים חדשים עם בעיות גב! אבל שיטת הוראה כזו נראית לא פעם מסוכנת. הכרחי "לקחת בחשבון" את מצב התלמיד שמגיע לשיעור, גם אם זה אומר שאני נדרשת לשנות את התכנון. ובהתאם, מורים רבים מציינים לפני עלייה לעמידת ראש ולפני ביצוע תנוחות "מתקדמות" שיש להימנע או להיזהר במקרים כאלה וכאלה…
אבל הזהרות טכניות שכאלה, למרות שהן מאוד חשובות, לא מספקות דיין. אני לא שותפה לראייה כי המתרגלים צריכים לבצע את התנוחות הללו, כי זה מה שמתוכנן, או כי זה בהתאם לתוכנית הלימודים, או כי זה מה שאני רוצה ללמד. אני חושבת, כמו רבים אחרים, שהמתרגלים צריכים לבצע את התנוחות הללו כי – הן מועילות להם, כי הן נכונות להם, עכשיו, ברגע זה, בהתאם למצב הרוח, המוכנות הפיזית והנכונות מצידם. אבל איך, יאמרו המתנגדים, את מתיימרת לאמוד את כל אלה? ועל כך מה אשיב? אני לא באמת יכולה לאמוד את כל אלה – אין לי איזה מחשב משוכלל שבו אני יכולה להכניס את הנתונים הללו. אבל אני כן יכולה – להקשיב להם.
אבל איך מקשיבים? אולי תרצו לשאול אותי. ואכן, השאלה במקום. עלינו להפעיל את כל החושים שלנו, את כל הידע שלנו, על גוף האדם ועל ההיסטוריה של האדם שעומד מולנו. עלינו להתבונן ולהאזין, לנסות להבין ואם כשלנו – תמיד אפשר לשאול! גם כששואלים אנו נדרשים להקשיב – לתשובה. לתשובה המילולית ולתשובה הנסתרת. כל כך הרבה דברים להקשיב להם!
קודם כל אנחנו צריכים להסתכל על האחר, להתבונן בו. איך הוא עומד? האם הוא כפוף או זקוף? האם הוא "מוכן לפעולה" או אולי "רוצה לנוח" אחרי יום מעייף… האם הוא מצונן? מתעטש? האם הוא עומד על רגל אחת? האם הוא מביע כאב? האם המבט שלה נודד מנקודה לנקודה בחדר? האם היא נוקשת באצבעותיה על המזרון? האם היא נעה באי נוחות מתנוחה לתנוחה? האם היא כבר התחילה לבצע אסאנות עוד לפני שפתחתי את הפה? האם היא קוברת את פניה בידיה? האם היא חולמת ומתבוננת דרך החלון?
כל אלה, מלבד זאת שהם מאוד מעניינים אותי, הם בעלי ערך רב. אנחנו יכולים ללמוד מצבע הפנים, לדוגמה, על טמפרטורת הגוף. משיטוטי העיניים על אופי התודעה. מהפיהוקים על מידת האנרגייה, ועל הבעת הכאב – כמובן על כאב פוטנציאלי בגוף. אך אל תיפלו בפח שבו אני נופלת פעמים רבות – לפעמים מתלמידים סתם מחזיקים את הברך וסתם "קוברים" את פניהם בידיהם. הקשיבו בקשב רב אך השהו את השיפוט – תמיד יש מקום לשאלות. "כואב הגב?", "את עייפה?", "הצטננת?". אבל השאלה הכי פשוטה היא "מה שלומך?" – עם ציפייה, כמובן, לתשובה אמיתית ולא "בסדר" אגבי.
התשובה יכולה להיות "קצת כואב לי הגב", לדוגמה. והנה ההבדל בין האזנה – לדברים שנאמרו – לבין קשב – לאדם העומד מולי. מה זה קצת? איפה בגב? אם היד מונחת על הצד הימני של הגב התחתון ברור שתנועת היד יכולה לדווח יותר במדויק מאשר המילים עצמן. לעתים אנחנו לא רוצים להודות במידת הכאב, יש שרוצים להיות "גיבורים" ולסבול בשקט. פעמים אחרות, כאב אדיר מתגלה ככאב מציק, לא אדיר במיוחד, שחולף אחרי חמש דקות של תרגול – כשהתודעה מוסטת לכיוונים אחרים. אז מי אני שאשפוט האם הכאב הוא "אמיתי" או לא? "אדיר" או לא? כמובן שאני לא שופטת! אני שוב מזכירה, אנחנו פה על מנת להקשיב ולא לשפוט. אך מעבר למילים יש עוד הרבה דברים שיש להקשיב אליהם. כמובן, גם הקשב הזה יכול להיות מלווה בשאלות. ואולי הבסיסיות היותר הן "איזה מן כאב זה – חד\עמום? מתי הוא הופיע? את יודעת ממה הוא התחיל?".
הקשב הזה, עם שאלות או בלי, מעניק לגיטימציה למצבים גופניים שונים למיניהם. אני מכירה לא מעט מתרגלים שלא באים לשיעור כשהם חולים, או כשהם מצוננים, או כשהם עייפים מדי, או כשהן לפני מחזור, או תוך כדי, או אחרי… ואז מתי כן באים לשיעור? באותן פעמים בודדות שאנחנו מרגישים מצוין? אם המורה עצמו נותן מקום למצבים שונים אלו, לאו דווקא ל"מחלות" או "בעיות", אלא פשוט למצבים שונים – גופניים, רגשיים, תודעתיים – המתרגלים ירגישו בנוח להגיע, לחלוק עם המורה את המצב, ולתרגל בהתאם לכך.
חשוב גם להקשיב לנשימה. החורף מביא עימו הרבה תחלואות למערכת הנשימה, אבל פעמים אחרות כך גם באביב, ובסתיו – עם האלרגיות, ובעצם גם בקיץ – עם האובך. אז בעצם, מתי לא יהיה זה נכון להקשיב לרחשי הנשימה? הנשימה יכולה לספר לנו על בעיות במערכת הנשימה, סתימה של האף, גירוי בגרון וכו'. אך גם מעידה לא פעם על מצב התודעה: במצב רגיעה אנו נוטים לנשום נשימות איטיות יותר, כמעט חסרות רחש. במאמץ הנשימה הופכת להיות "רעשנית" יותר. כשמתרגלים מתאמצים כל כך, עד שהם עוצרים את הנשימה בתנוחה, ביציאה ממנה נפוץ לשמוע אנחת רווחה – שחרור האוויר שנאגר בריאות בזמן ביצוע התנוחה. כל אלה יכולים לספר לנו הרבה מאוד על מצבם הגופני והתודעתי.
קשב למתרגלים חשוב גם תוך כדי השיעור, כמובן. לדוגמה, לקראת אמצע השיעור, אחרי תנוחות עמידה מאמצות, נאמר, אפשר להבחין ב"גרירת רגליים", בעת מעבר מתנוחה לתנוחה. או אי-דיוקים למיניהם ביציאה מהתנוחות. היעדר "פוקוס" בקרב המתרגלים וסימנים נוספים אלו יכולים לאותת לנו על מצב כללי של עייפות ופיזור בכיתה. יהיה זה הזמן הנכון להגיב לכך – בשינוי כלשהו. מתן מנוחה או מתן תנוחה מאתגרת ש"תרים את מצב הרוח", אלו כבר תלויים במורה ובמטרת השיעור, אך ברור שדרושה תגובה, דרוש שינוי, ויש לתת על כך את הדעת.
קשב מסוג זה יכול להיות פידבק עבור המורה ליוגה, לא רק בנוגע ל"מערך השיעור" או סדרת התנוחות, אלא גם בנוגע להסבריו שלו. אם ניתנה הנחייה מסוימת אך התלמידים לא מבצעים אותה – יש לשים לב לכך ולפעול בהתאם. מורה שמפזר הוראות באוויר, תוך כדי תרגול התנוחה בעצמו אולי, לא תמיד ישים לב אם המתרגלים עוקבים אחרי דברים או לא. אולי הוא גם לא ישים לב שהם גוררים רגליים, בעצם. אבל ייתכן גם שזה לא יעניין אותו, כי הוא פועל על פי סכמה מסויימת, תוכנית לימודים קבועה, והשאר פחות משנה…
לדעת להקשיב הוא אחד הדברים הכי חשובים בהוראה. כשהקשבה עצמית, פנימה, היא אולי החשובה ביותר. תרגול היוגה מעודד אותנו, אולי יותר מכל, לשים לב למתרחש "בפנים". לשים לב למחשבות, למצבי התודעה המשתנים, לשים לב לנשימה, לדפוסי התנהגות התבועים בנו, לרצונות שלנו, לחובות שלנו, למקומנו בעולם.
דרך הקשבה לסביבה, כמורה ליוגה, אני יכולה ללמוד המון על עצמי, כאדם. האם מה שהתכוונתי לומר הוא מה שאמרתי? איך זה התקבל? האם הייתי מספיק קשובה? האם השתמשתי במילים מתאימות? מובנות? האם זה היה המסר שבאמת רציתי להעביר? האם זה פגש את התלמידים בצורה טובה? האם הצלחתי להיטיב? הרי זה בעצם, מה שאני רוצה לעשות כאן, להיטיב.
קשב, הקשבה, התבוננות, תשומת לב, לא משנה איך נקרא לזה. כל אלה צריכים ללוות אותנו, כמורים ליוגה וכבני אדם, באשר אנחנו.
אסיים במילותיו של מולייר שאמר " כשאנו יודעים להקשיב, אנו מדברים היטב תמיד"