מה אתם רוצים? למה אתם משתוקקים? כשמתרגלי יוגה נשאלים מה הביא אותם לתרגול הם בדרך כלל מצביעים על משהו שהם רצו לקבל מהיוגה: גמישות וכח, הרזייה וחיטוב, שיפור היציבה והנשימה. אם כן, רבים מאיתנו הגיעו ליוגה על מנת לקבל משהו – שחסר – כלומר, מתוך השתוקקות. האם שאלנו את עצמנו אחרי חצי שנה של תרגול האם רזינו? האם התחטבנו? האם השתפרנו? אחרי כמה חודשים של תרגול נדמה כי השאלות האלו מתפוגגות. התשוקה היא זו שמביאה אותנו לתרגל, אבל התרגול הוא זה שעוזר לפוגג את התשוקה. ואז יש פנאי לתרגל מתוך אי השתוקקות…
השתוקקות היא לא תמיד מושג ברור. היא מתקשרת לרצייה, לרצון, לכמיהה. היא קשורה לרוב במשהו שאנחנו חסרים אותו. האם אנחנו משתוקקים לאוכל אחרי ארוחה טובה? האם אנחנו משתוקקים לשינה אחרי שינה טובה? האם אנחנו משתוקקים לחימום כאשר אנחנו לובשים בגדים חמים? כלומר שיש מצבים שבהם אנחנו חסרים משהו – ומשתוקקים אליו, ואילו ההשתוקקות לא תמיד צצה. היא צצה כשיש חסר, או כשאנו מרגישים שיש חסר.
אם כך, מהי אי-השתוקקות (Vayragyah)? בסנסקריט לרוב שלילת מושג כלשהו משמעה ניגוד מוחלט או אף יותר. אי השתוקקות איננה רק היעדר השתוקקות או רצייה, אלא – סיפוק. כשאיננו רעבים, אחרי ארוחה טובה, אפשר לומר שהרעב בא על סיפוקו. לא רק שהוא איננו – הוא גם רחוק מאיתנו. אנחנו נמצאים במצב אחר. "לא חם לי אבל גם לא קר לי – נעים לי". ואותה תחושה נעימות היא זו שמתקשרת אצלי לסוטרה של פטנג'לי: "תנוחת יוגה צריכה להיות יציבה ונינוחה" (2.46).
יציבות בתנוחה מתפרשת לרוב ברובד הגס ביותר שלה – ברובד הפיזי. מהי יציבות (Sthiram) גופנית בתנוחה? אולי על דרך השלילה ההסבר יהיה מובן יותר: בתנוחות שיווי משקל אנחנו מנסים "להשיג יציבות". מכאן שברור שאי אפשר "לעשות" יציבות, אלא שדרושות פעולות אחרות על מנת להשיג את ה"מצב" הזה. מהו מצב של חוסר יציבות? רעד של איברים, איבוד שיווי משקל, העברות משקל הגורמות לתנודות. כך שאפשר לומר שיציבות בתנוחה היא היעדר כל הדברים המעידים על חוסר יציבות. אך יציבות היא יותר מחוסר יציבות: הנשימה הופכת ליציבה יותר כאשר הגוף יציב. כאשר איננו נאבקים בתנוחה ומנסים לשמור על שיווי משקל, הנשימה הופכת לזורמת יותר. אין אנו עוזרים את הנשימה כך שהיא לא הופכת למקוטעת. שאיפה אחרי נשיפה ונשיפה אחרי שאיפה. נשימה יציבה עוזרת לשמור גם על יציבות פיזית. ומה לגבי התודעה? על אודות הקשר שבין נשימה לתודעה כתבתי כבר במאמר אחר ולכן כאן לא ארחיב, אבל כן אציין שכשהנשימה יציבה, זורמת ושקטה, גם התודעה יכולה להיהפך ליציבה ושקטה. תודעה שקטה מתאפיינת בנוכחות מוגברת בתנוחה המכונה גם "ריכוז" או "נוכחות בהווה". זוהי תודעה שעסוקה ברגע הקיים ולא קופצת ממחשבה למחשבה, מהעבר להווה או לעתיד. תודעה יציבה ברגע.
ומה לגבי נינוחות? המילה Sukham מפורשת כ"נוחות" אך גם כ"אושר" ו-"נועם". האם התנוחה אמורה להוביל למצב של אושר או למצב של נינוחות? ייתכן שלשניהם גם יחד, שכן המושגים לא רחוקים כל כך אחד מהשני ברמת התרגול. גם את המושג הזה אבקש לבאר על דרך השלילה: דרך אי-נוחות. אבל נראה שאין פה הרבה מה להסביר. כולנו נתקלנו מתישהו בתנוחה שגרמה לנו אי נוחות. בין אם בצורה קיצונית של כאב ובין אם בצורה של מועקה קלה. לרוב מורים נמנעים מלהוביל את תלמידיהם למקום של אי-נוחות, לרוב ההנחיות הן לעשות כמה שנעים ונוח, לפחות בקרב המורים שאני מכירה, אך שמעתי גם על שיטות בהם עובדים עם כאב. כך או כך, לא כל תנוחה מאוד נעימה לנו. הססמן המובהק ביותר אולי הוא הרצון לצאת מהתנוחה, הרצון שהזמן כבר יעבור והמורה יאמר להחליף תנוחה. הרצון הזה מעיד על אי נוחות. אם כן, מהי נוחות? כשהתנוחה כל כך נעימה, כשהמתיחה או ההרפיה כל כך טובים שהזמן חולף במהרה וכשעולה ההנחיה להחליף תנוחה יש תחושה שהיינו יכולים להישאר עוד קצת בתנוחה. כל עוד אנחנו מתרגלים ממקום של נוחות ונועם –הנשימה אף היא נינוחה. נשימה נינוחה היא נשימה עמוקה ורגועה – והיא גם משפיעה על התודעה, להיות יותר נינוחה. תודעה נינוחה ריקה ממחשבות אודות "סבל" או "כאב", חסרה את הרצון להיות במקום אחר ומסופקת.
ולמה הכל התחבר אצלי לאי-השתוקקות? בתרגול השבוע שמתי לב ששתי הסוטרות של פטנג'לי הופכת למעין שרשרת. ככל שהתנוחה יותר יציבה, כך היא גם יותר נינוחה. קשה מאוד למצוא נינוחות בתנוחה לא יציבה, לרוב נתרכז בלייצב אותה. נשימה לא יציבה לא תהיה מלווה בנשימה נינוחה. אם כן, תנוחה יציבה תוביל לתנוחה נינוחה, לעתים. תנוחה נינוחה מלווה לרוב באי-השתוקקות. למה יש לנו להשתוקק כשטוב לנו? כשאנו נינוחים? כשאנו מתיישבים אחרי יום מפרך, או כשאנחנו מגיעים לגן פורח ושוקק חיים – האם אנחנו משתוקקים לדבר מה? האם אנחנו רוצים להיות במקום אחר או לעשות משהו אחרת? כשטוב לנו – לרוב אנחנו לא רוצים לשנות. זוהי אי-השתוקקות.
אך גם להיפך – כאשר אי השתוקקות היא הדבר שעומד לנגד עיננו, כשאנחנו מתרגלים מתוך ערנות וסקרנות, מתוך מודעות ופתיחות ולא מתוך ניסיון להשיג מטרות ויעדים – התרגול הופך ליותר נינוח. פתאום אין מרדף אחר "התנוחה המשולמת". אנחנו גם מגניבים פחות מבטים לצדדים ופחות עסוקים בהשוואה (השוואה של עצמנו לאחרים או השוואה של התנוחה היום לתנוחה בפעם הקודמת). אנחנו פחות מתוחים ופחות מכווצים. וזה – מוביל ליותר יציבות.
כך ששמתי לב שיציבות, נינוחות ואי-השתוקקות, הם הנחיותיו של פטנג'לי השזורים זה בזה בכל התרגול. על התנוחה להיות מלווה בהרפיית המתח והמאמץ ולהתלכד עם הכח האינסופי (2.47) – אבל בזה נתעמק בפעם אחרת…