בעקבות פרג'פטי ואודאלאקה מהאופנישדות
הסיפור של מלך האלים ומלך השדים אשר הולכים אל בורא העולם ללמוד אודות העצמי האמיתי עורר בי מחשבה לאחרונה.הסיפור מופיע בצ'אנדוגיה אופנישד ומתאר את אינדרה, מלך האלים, ווירוצ'אנה, מלך השדים, שבאים אל פרג'פטי הבורא עם עצי בעירה, כסימן לכך שבאו במטרה להפוך לתלמידיו. הם נשארים בקרבת המורה החדש במשך 24 שנים, בזמן זה חיים כברהמצ'ארים, מתרגלים רוחניים העוסקים ביוגה ובסיגוף. יום אחד פונה פרג'פטי אליהם ושואל: "מה רציתם לשאול? מדוע באתם להתגורר כאן?". והם ענו: אנשים מספרים שאתה אומר שעל האדם לחפש ולרצות לדעת את העצמי, המשוחרר מכל רע, חסר-גיל, בן אלמוות, מחוסר-צער, נעדר-רעב וצמא, בעל תשוקה אמיתית. ומי שמצא ויודע את העצמי משיג את כל העולמות ואת כל מבוקשו. זאת אנו מבקשים לדעת ולכן באנו להתגורר כאן".
פרג'פטי התגלה כמורה נדיב ומוכן לענות על השאלה: האדם אשר נראה באמצעות העיניים – הוא העצמי. זהו הנצחי, חסר הפחד, זהו ברהמן!". והוא המשיך – "אמרו לי, את מי אתם רואים כאשר אתם מביטים בקערת מים או במראה? העצמי נראה בכל מקום. לכן, הסתכלו על עצמכם בקערת מים ואמרו לי מה אתם לא מבינים בנוגע לעצמי". שניהם הביטו בקערת המים. פרג'פטי שאל אותם "מה אתם רואים?". הם ענו: "מורה מבורך! אנחנו רואים את עצמנו בהשתקפות, מהשיער ועד קצות הציפורניים". פרג'פטי הורה להם להתלבש בבגדיהם הטובים ביותר, להתקשט ולהתייפייף ושוב להביט בקערת המים ולומר לו מה הם רואים כעת. השניים ענו: "מורה מבורך! כפי שאנו לבושים היטב ומקושטים כך אנו רואים את עצמנו". "אם כך זהו העצמי" השיב פרג'פטי, " זהו הנצחי, חסר הפחד, זהו ברהמן!". בשומעם זאת עזבו שניהם את המקום עם שלוות נפש.
ייתכן והסיפור היה יכול להיגמר כאן. שני תלמידים הגיעו אל המורה, הביעו את רצונם העז ללמוד אצל המורה בכך שהם הסתגפו במשך 24 שנים וכשהגיע רגע האמת הם שאלו אותו שאלה בודדת. פרג'פטי, בהתאם, התגלה כמורה הוגן וענה להם על השאלה ובנוסף גם ערך עימם ניסוי מדעי שבו הם גילו שכאשר הם משנים את חיצוניותם גם ההשתקפות משתנה. כך שההשתקפות התגלתה כעקבית. התשובה של פרג'פטי היא שהעצמי הוא מה שנראה לעין. כך שגם אנחנו לא אוהבים את התשובה – נראה כי שני התלמידים קיבלו תשובה! הסיפור ממשיך ומספר על וירוצ'נה, מלך השדים, שמרוצה מאוד מהתשובה שקיבל והוא חוזר הביתה אל ממלכת השדים וחולק את המידע החדש עם נתיניו. ומאז ועד היום מסופר כי השדים מאדירים את העצמי על ידי לבוש ותכשיטים, בחושבם שכך הם יכולים להשיג את הנצחיות.
אולם, הסיפור לא נגמר כאן. בדיוק לאחר שהתלמידים עוזבים בשלוות נפש את פרג'פטי הוא חושב לעצמו "הם עוזבים מבלי לדעת את העצמי. מי שחושב שזהו הידע האמיתי, אל או שד, יובס בוודאי". וכאן מתגלה השאלה הראשונה שלי: מדוע פרג'פטי לימד את תלמידיו ידע כוזב? מדוע הוא אמר להם, והוכיח להם, שהשתקפותם היא העצמי? בהמשך הסיפור אינדרה, מלך האלים, ערער על תשובתו של פרג'פטי. הוא חשב לעצמו: "למדתי שכאשר הגוף מקושט – העצמי מקושט, כאשר העצמי לבוש-היטב – כך גם העצמי, אך כאשר הגוף עיוור האם גם העצמי עיוור? כאשר הגוף מתכלה האם גם העצמי מתכלה? אני לא מסופק מתשובה זו". ואינדרה, בשיא חוצפתו חוזר אל המורה ומערער על התשובה שניתנה לו! הוא חוזר אל פרג'פטי בפעם השנייה, שוב עם עצי בעירה. פרג'פטי פונה אליו: "מה קרה? הרי עזבת יחד עם וירוצ'נה מלך השדים כאשר ליבך שליו, מדוע חזרת?". בשומעו את תשובתו של אינדרה הוא הורה לו להישאר לעוד 32 שנים, ואז הוא אמר לו שהעצמי הוא זה שמופיע בחלום. התשובה הזו התאימה לאינדרה שחשב לעצמו: כאשר הגוף פצוע, העצמי שבחלום לא נפצע, כאשר הגוף בעל-מום, העצמי הוא חסר-מום. אולם, נראה כי העצמי שבחלום יכול לחוות חוויות לא נעימות, ואף כאב, כך שגם זו לא תשובה מספקת". פעם נוספת חזר אינדרה אל פרג'פטי עם עצי בעירה ושוב הוא הנחה אותו להישאר, הפעם לעוד 32 שנים.
תשובותיו של פרג'פטי המשיכו לא לספק את אינדרה. כאשר פרג'פטי הסביר כי העצמי שמופיע בשינה עמוקה חסרת חלום, בשלווה מוחלטת, הוא העצמי הנצחי, חסר-הפחד, ברהמן עצמו, אמר אינדרה שהעצמי שבשינה העמוקה לא יודע את עצמו כ"אני זה", והוא אף לא יודע שהוא עצמו קיים, הוא פשוט מתמזג עם הכיליון, כך שזה לא יכול להיות העצמי. הוא נשאר לצד פרג'פטי לעוד חמש שנים. לאחר 101 שנים לצד פרג'פטי הסביר פרג'פטי את העצמי האמיתי לאינדרה:
"הגוף הוא בן-תמותה אך הוא התומך של העצמי, שהוא בן-אלמוות וחסר-גוף. האוויר הוא חסר גוף, העננים, הברק והרעם הם חסר גוף. הם מופיעים בצורתם כאשר הם מגיחים ופוגשים באור. באופן דומה העצמי, כאשר הוא עוזב את הגוף ונכנס אל האור שמעבר, מופיע בצורתו שלו… בעולם הזה העצמי נע, אוכל, משחק, נהנה, כאשר הוא שוכח את היקשרותו לגוף. כפי שחיה רתומה לעגלה, כך הנשימה רתומה לגוף… זה שחווה "אני חושב כך" הוא העצמי…. מי שמצא ויודע את העצמי משיג את כל העולמות ואת כל מבוקשו". תשובה זו מספקת את אינדרה וכאן נגמר הסיפור.
אך אני עדיין תוהה: מדוע פרג'פטי ענה תשובות לא נכונות – או שגויות – לאינדרה? מדוע הוא גרם לו להישאר לצידו במשך 101 שנים לפני שענה לו את התשובה הנכונה? מדוע הוא הונה את וירוצ'נה? מה היתה כוונתו של פרג'פטי?
אני תופשת את פרג'פטי כמורה, וככזה אני מייחסת למעשיו משמעות פדגוגית-דידקטית. התשובות שהוא נותן הן ברמות שונות של הבנה ומיועדות לתלמידים בעלי יכולת תפישה ברמות שונות. ייתכן וחוסר מסופקותו של אינדרה לא מצביעות על תשובות "שיקריות" אלא על תשובות ברמות תפישה שונות. וירוצ'נה מחפש תשובה לשאלה מהו העצמי והתשובה של פרג'פטי מספקת אותו, הוא מקבל את התשובה שהגוף הוא העצמי. זוהי התשובה הרווחת ביותר בחברה האנושית כיום, אם נחשוב על זה. אולם, אינדרה לא מסתפק בתשובה הזו וגם לא בתשובות העוקבות אחריה – העצמי המופיע בחלום וזה המופיע בשינה עמוקה. התשובה האחרונה של פרג'פטי, עליה אינדרה כבר לא מערער, היא התשובה שמספקת את אינדרה. אך האם היא התשובה הנכונה ביותר? אם המורה עונה את התשובה שמספקת את תלמידיו – ייתכן ותלמיד שלישי לא היה מקבל אף את התשובה הזו. או שמא, יש תלמידים שרצונם כל כך עז לדעת את האמת עד שהם חשים שהם מקבלים תשובה חלקית? האם הם כבר יודעים מהי האמת אבל צריכים שהמורה יזכיר להם זאת?
את הגישה שהתלמיד כבר יודע את האמת ותפקיד המורה הוא להזכיר לו, או ליילד את הידע מתוך התלמיד, עודד סוקרטס. פחות משענה על שאלותיו של תלמידיו, הוא שאל את בני-שיחו שאלות, אשר לוו בעוד שאלות,עד שהלה הגיע למבוכה וביקש מסוקרטס את התשובה האמיתית לשאלה הנידונה. בשלב זה או שסוקרטס היה מעניק תשובה ארוכה ומפורטת או שהדיון היה חוזר לסבב של שאלות נוספות מצד סוקרטס. בשני המקרים בן-השיח היה מגיע למבוכה, למקום של אי-ידיעה, על מנת לקבל ידיעה חדשה. סוקרטס לא בא והרצה לתלמידיו את הידע האמיתי, אלא ניסה במקום זאת להגיע יחד איתם לאמת. דרך המלווה בפחות התנגדות מצד התלמיד, דרך הלוקחת בחשבון את המוכנות הנפשית של התלמיד, בדומה לדרכו של פרג'פטי. ואכן, לימוד ישיר של אמת גדולה יכול להיתקל בהתנגדות רבה מצד התלמיד, כפי שמסופר במקרה של החכם או אודאלאקה ארוני ובנו היהיר שוייטקייטו.
הסיפור של החכם ובנו היהיר לקוח אף הוא מהצ'נדוגיה אופנישד ומספר על אב שלא שלח את בנו ללימודים עד שזה ביקש ממנו את הרשות לעשות כן. האב חיכה עד שהרצון לידע יתעורר בבנו. אך איזה ידע יכול ללמוד בנו בלימוד הפורמלי? מסופר ששוייטקייטו הלך ללמוד 12 בבית הגורו, כפי שהיה נהוג אז, וכנראה למד את הוודות, כתבי הקודש ומדע-הפולחן. כאשר הוא חוזר לבית אביו הוא מתואר כבעל "ראש-נפוח", או יהיר. האב מזהה את הטעות של בנו, אשר חושב שהוא יודע את כל מה שיש לדעת, כפי שוירוצ'נה עזב את משכנו של פרג'פטי בחושבו שהוא יודע מהו העצמי. אודאלקה מחליט לרחם על בנו, ולאחר ששווייטקייטו מספר לו מה הוא למד בבית הגורו, האב שואל אותו שאלה: "האם המורים לימדו אותך מהו הדבר הבלתי נתפש שבכוחו כל דבר הופך לנתפש? מהוה הדבר הבלתי ידוע שבכוחו כל דבר הופך לידוע?". בדומה לשאלותיו של סוקרטס, גם שאלתו של אודאלאקה מעוררת בבנו מבוכה רבה. באותו רגע מבין הבן שכל לימודיו לא הכינו אותו לשאלה הקשה של אביו. עקב כך מבקש הבן מאביו ללמד אותו. הוא מוכן להפוך לתלמיד שוב, הרצון לדעת עולה בו שוב.
אודאלאקה מלמד את שוייטקייטו על העצמי אך נתקל בהתנגדויות. הוא מסביר לו שכל מה שעשוי מחימר, כגון כדים וכו', הם שונים זה מזה בשל הדיבור, אך למעשה המקור של כולם הוא אחד – חימר. כך גם לגבי מה שעשוי ממתכת, ובעצם כל מה שהינו – הוא בעל מקור אחד. מדוע נותן האב כל כך הרבה דוגמאות? האם בנו לא הבין את הרעיון אחרי הדוגמה הראשונה? כנראה שלא. כנראה שההתנגדות כל כך עזה, הידיעה כי ישנם הרבה דברים בעולם והם שונים זה מזה קשה לניפוץ. זאת ועוד, אודאלאקה אומר לו שבעה פעמים "אתה הוא זה!". מדוע לא מספיק לומר זאת פעם אחת? משום שבכל שש הפעמים הראשונות שוייטקייטו לא הבין זאת. ההבנה כי ה"אני" אינו שונה מהשאר, שהכל נובע מה"עצמי" – היא קשה לתפישה. אולי הוא תפש זאת בשכלו, אך לא בהווייתו.
לאור הסיפורים הללו נותרתי עם עוד שאלות. כשאנו מחפשים אחר ידע נכון, כתלמידים, האם אנחנו יודעים איזה מידע נקבל? האם אנו מבינים שנקבל רק את הידע שאנחנו מסוגלים לתפוש? את הידע ברמת ההבנה שלנו. האם כתלמידים אנו מבינים את ההבדל העצום שבין תפישה שכלית להבנה עמוקה? ברור שאנחנו מעדיפים להיות אינדרה על פני וירוצ'נה, או מעדיפים להיות בן-שיחו של סוקרטס לקראת סוף הדיאלוג, מעדיפים להיות שוייטקייטו במצבו הלא יהיר שמסוגל לתפוש את העצמי. אך האם אנחנו מוכנים לקבל את העובדה שלרוב אנחנו וירוצ'נה? שלעתים אנחנו שוייטקייטו בעל הראש הנפוח? לפעמים אנחנו לא מוכנים לקבל ידע חדש, או שהידע שאנחנו מקבלים מספק אותנו, למרות שייתכן ויש ידע אחר, ברמת הבנה אחרת…
מאחלת לכולנו שנמשיך לחפש אחר ידע ושבדרך נמצא את המורים שיפנו אותנו בכיוון הנכון, עם הידע המתאים לנו.