מחשבות בעקבות שאנטי מנטרה…
מנטרות מאוד נפוצות בהודו, בארץ הן נדירות יותר. המורה שלי מקפידה בתחילת כל שיעור להקדיש 10-15 דקות לישיבה ולשירת מנטרות. כתלמידת סנסקריט וכחובבת מנטרות – אני מפיקה מכך הנאה אישית. אך לצד השאלה האם אני אוהבת מנטרות או לא – ישנה כמובן ההשפעה שלהן עלי. מרמת הנעת מיתרי הקול ועד רמת הריכוז המנטלי הדרוש לכך, לצד הבטחון העצמי המתלווה לשירה בציבור ועד לתחושת השקט שלאחר מכן.
מנטרות הן עוף נדיר בישראל, והרגשתי היא שבירושלים עוד יותר. הפחד מפני "דת" היוגה, מפני "עבודה זרה" וכו' גרמו להרמת גבה בארץ אך לא רק. היוגה עברה חילון עוצמתי מאוד במאה השנים האחרונות. בעבר היתה זו שיטה פילוסופית, ואז דרך חיים – תפישת עולם שלוותה בפרקטיקה גופנית, ועם הזמן האלמנטים הרוחניים הפכו ליותר ויותר משניים. כיום יש גישות שונות בעניין. יש הרואים ביוגה כפעילות גופנית טובה במיוחד ויש המחזירים עטרה ליושנה, בדרכם הם, ומוסיפים את הפן הרוחני של היוגה. לעתים ה"רוחניות" המתווספת ל"אימון הגופני" היא מכיוונים אחרים, כגון הרפואה הסינית או השמאניזם של צפון אמריקה, מסרים יהודיים או נוצריים. ערבובים כגון אלה קוסמים לחלק אך דוחים אחרים. וכשזה מגיע למנטרות – עולות שאלות רבות…
האם מנטרה היא תפילה? האם אני מבינה את המנטרה שאני שרה? האם הכוונה חשובה יותר מהמילים? למה שרים מנטרות בסנסקריט ולא בשפת אמנו? למה לשים מנטרות בכלל?
אני אוהבת "לחזור למקורות" כשזה נוגע לשאלות בעניין מסורת היוגה. ובכן, היוגה צמחה בהודו, כנראה בסביבה של סנסקריט. כתלמידת סנסקריט בשנים האחרונות (וכולי תקווה שגם בשנים הבאות) אני יכולה להעיד כי קיים דגש חזק על המצלול: הדרך שבה יש להגות את הסנסקריט, ללא טעויות, עם "ההטעמה" – או אורך ההברה – הנכונה. הסנסקריט היא שפה שיש לקרוא אותה "בקול" יותר מאשר "בלב", וככזו – היא כמו מזמור. לסנסקריט מנגינה, ויש מאמינים כי זו מנגינה עתיקה במיוחד – שהתחילה עם בריאת העולם. בעולם ההודי סיפורי בריאה רבים, ואחדים מהם קושרים את הגיית הצליל הראשון עם בריאת העולם. הצליל הקדום ביותר, הצליל שמשקף את הבריאה כולה – הוא AUM ומכונה גם pranava. מורכב משלושה חלקים, צירוף של שלושה צלילים, אך יש הטוענים שבעת ההגייה יש רק צליל אחד. אותו צליל שתמיד נמצא.
המשורר Kabir כתב על המנטרה:
"This is the Ultimate Word: but can any express its marvellous savor? He who has savored it once, he knows what joy it can give. Kabir says: Knowing it, the ignorant man becomes wise, and the wise man becomes speechless and silent".
מחקרים נערכו סביב הגיית הצליל "אום". הוא נמצא כמרגיע את מערכת העצבים וגורם לריכוז מוגבר. מיסטיקנים תיארו את הצליל כהתחלת ההתחלות וכתשובה לכל השאלות. המנטרה נתפשת כאוניברסלית, לא מיוחדת להינדואיזם בלבד, ויש המקשרים בין "אום" ל"אמן".
המנטרה "אום" תמיד זכתה למקום של כבוד, כאם כל המנטרות, אך לדעתי האוניברסליות שלה תרמה להיותה כל כך פופולרית. היא חסרת משמעות במובן שהיא לא פונה אל אל מסוים והיא חסרת פשר סמנטי. אין תשובה אחת לשאלה "מה המשמעות של אום" אלא רק תיאור כללי ולא מספק. כך שהשאלות הקשות המופנות לרוב למנטרות בכלל לא עולות. מנטרות אחרות אשר מכילות משמעות מילולית ברורה – סופגות את המהלומות הקשות.
אני זוכרת שבהודו פגשתי מורה יקר שהיה פותח כל שיעור שלו עם שאנטי מנטרה. הוא לא דרש מהמשתתפים לשיר יחד איתו, והרוב גם לא הכירו את המילים – אך אני זוכרת את התחושה המיוחדת כשהקשבתי לו. הוא שר ספק לעצמו ספק לכח עליון, עם עיניים עצומות כשכפות ידיים נוגעות זו בזו לפני בית החזה, עם קול בטוח ונעים. בסוף המנטרה הוא היה מסביר באנגלית:
Om, May God Protect us Both, May God Nourish us Both, May we Work Together with Energy and Vigour, May our Study be Enlightening, not giving rise to Hostility,Om, Peace, Peace, Peace.
בסנסקריט:
Om Saha Nau-Avatu, Saha Nau Bhunaktu, Saha Viiryam Karava-Avahai, Tejasvi Nau-Adhii-Tam-Astu Maa Vidviss-Aavahai, Om Shaantih Shaantih Shaantih.
המנטרה מצאה חן בעיני. היה בה משהו נעים, מגן, משהו שהמורה עשה למעננו, גם מבלי שנבקש. לא היתה בכך טיפת ציניות ואף אחד לא חשב שזה מגוחך. אולי מפני שהייתי בהודו, אולי מפני שהוא היה הודי, אבל לא חשבתי לרגע שמשהו פה לא בסדר. לא שאלתי מדוע הוא שר בסנסקריט (זה לא ממש מתחרז באנגלית גם ככה), לא חשבתי שמדובר בתפילה ולא חשבתי שזה לא במקום.
לא תהיתי לעצמי לאיזה "אלוהים" מופנית "התפילה". לא שאלתי מדוע שתצוץ עויינות מלכתחילה ומהו לימוד חסר מרץ. פשוט כיבדתי את המעמד, את המאמץ של המורה לשאת עבורנו בקשה, כוונה, בפני כח עליון כלשהו.
לימים, כשלמדתי את המנטרה, נהגתי לשיר אותה לעצמי בתחילת האימון. לאחר מכן מצאתי את עצמי שרה את המנטרה גם מחוץ למסגרת האימון ובסוף גיליתי שהמנטרה מצאה לה מקום קבע במחשבותי. עם הלימודים ועם המשך מסעותי להודו, וההפלגות בים הסנסקריט, גיליתי עוד מנטרות ועוד מנגינות. למדתי שלא כולם "מתחברים" אליהן, ושלעתים הן יוצרות את האפקט ההפוך ממה שאני הרגשתי. יש המעדיפים לא להיות נוכחים בחדר כאשר שרים מנטרות, בגוף או רק בתודעה.
אני לא אוהבת את המנטרות כי הן "עתיקות" או כי הן "קדושות". אני אוהבת אותן בגלל ההשפעה החיובית שיש להן עלי. הן גורמות לי להרגיש טוב יותר, הן מעוררות בי תחושות חיוביות והן הפכו לכלי בידי. ייתכן ומדובר בעניין אישי. וכמו כל דבר אחר – יש להתנסות בכך על מנת לדעת אם זה מתאים לנו – או לא.
אום שלום סאלאם שנאטי
